בעידן של סמסים קצרים,
וואטסאפים מלאי אימוג'ים,
שיטפון של מיילים
(והסרות מטעמי 'מנסה להקל על עומס הדוא"ל'…)
– לא פלא שאנחנו רודפים אחרי ניהול זמן.
השיווק הדיגיטלי הוא מהיר וחסר סבלנות.
זה לא עיתון שמדפדפים בו בנחת,
אלא דף באתר
שאם לוקח לו יותר משלוש שניות להיטען – אוי ואבוי…
כולנו עמוסים.
כולם ממהרים.
לאף אחד אין זמן
(ובעברית מדויקת: אין לנו פנאי במרחב הזמן…)
ממש לא מפתיע שהעידן שלנו עשיר בחמסני זמן
(מישהו אמר פייסבוק?… וואטסאפ?…)
שמצידם הצמיחו את מושג המילניום:
ניהול זמן.
אבל בתכל'ס?
אנחנו צריכים לנהל את עצמנו
לא את הזמן.
וזה אישי מדי, ולכן גם כואב.
חיטוט בתוך הרצונות החבויים שלנו
בתוך הקרביים הפנימיים של:
'מה באמת חשוב לי להספיק בחיים'
מצריך אומץ.
כנות.
נכונות להסתכל לעצמנו בלבן של העיניים.
לכן אהבתי מאוד את הציטוט שבני גל הביא:
“הזמן הוא לא שלנו, הוא של המלך.
כמו כסף,
כמו כבוד.
לא צריך להלחם בו,
צריך לנהל אותו,
אפשר להנות ממנו.
אתה רוצה ללמוד?”